פסק-דין בתיק על"ע 2443/04

השופט מ' חשין:

           מונחים לפנינו שמונה ערעורים על ארבעה פסקי-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (בית-הדין הארצי) הכורכים שש פרשות. פסקי-דין אלה כולם ניתנו בערעוריהם ההדדיים של עו"ד ישראל בלום (בלום) ושל הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו (הוועד המחוזי) על פסקי-דין של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (בית הדין המחוזי). עד שנידרש לדיון בכל פרשה ופרשה, נדון תחילה בטענה מיקדמית אותה מעלה בלום לפנינו בשלושה מארבעת ערעוריו.

פסלות אב-בית-הדין

2.        טענתו המיקדמית של בלום היא, כי יש לפסול את ההרכבים שדנו בענייניו בבית-הדין המחוזי בחמש מתוך שש הפרשות שלפנינו, הואיל ולאב-בית-הדין היתה דעה קדומה נגדו. טוען בלום, כי חרף קיומם של עשרות הרכבים אחרים בבית-הדין המחוזי, ישב אותו אב-בית-דין בענייניו ביותר מתריסר תיקים בעבר ובחמש מתוך שש הפרשות שלפנינו, והצטברות זו יוצרת מצב הפוגע בצדק, ולמיצער - במראית פני הצדק. יתר-על-כן: לטענת בלום, בהתנהגותו ובהחלטות שקיבל, גילה אב-בית-הדין דעה קדומה נגדו, אשר-על-כן "לא היה סיכוי מלכתחילה לזכות בדיון מאוזן והוגן אצל הרכב אשר בראשו ראש ההרכב זה". מוסיף בלום וטוען, כי הדבר בא לידי ביטוי במהלך הדיונים, הן בכך שלא הוצע לו כי יסתייע בעורך דין - על-אף שניכר היה כי זקוק הוא לייעוץ משפטי - הן בכך שהיה נתון לחקירה צולבת של שלושת חברי ההרכב, חקירה שהיתה חריפה אף מהחקירה הנגדית של נציג הוועד המחוזי עצמו. כן סבור בלום, כי עונשי ההשעייה הזמנית אשר הוטלו עליו בפרשות השונות נבעו אף הם מההיכרות המוקדמת של אב-בית-הדין, שהרי עונש זה לא נתבקש כלל על-ידי הוועד המחוזי ואף לא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון לגביו. עוד טוען בלום, כי בפרשת המזונות (אשר תידון להלן) נמנעו חברי בית-הדין מלשאול את המתלוננת שאלות אשר היה בהן כדי להבהיר את העובדות לאשורן, וכן מנעו ממנו להגיש לבית-הדין ראיות חדשות בעלות חשיבות; פגמים אלה נבעו אף-הם, לטענת בלום, מאותה דעה קדומה של אב-בית-הדין.

3.        בלום שטח טענותיו אלו לפני בית-הדין על שתי ערכאותיו. אב-בית-הדין המחוזי דחה את בקשות הפסלות שהיפנה בלום כלפיו בהבהירו כי דיין מקצועי ומומחה יודע לנתק עצמו מידיעותיו הקודמות ולשפוט באובייקטיביות הדרושה, וכי הצטברות תיקים של עורך-דין נאשם לפני אותו הרכב אינה תופעה נדירה ומקורה במיעוט הדיינים היושבים לדין.

           בית הדין הארצי דחה אף-הוא את טענות בלום, בציינו באחת מהחלטותיו, כי "עצם העובדה שהרכב זה או אחר דן בעבר בעניינו של נאשם, אין בה כדי לפסול את ההרכב מלדון בדין החדש...לא הוכח לנו כי היה חשש למשוא פנים מצד המותב". בהחלטה אחרת ציין בית הדין הארצי כי מדובר בדיין מקצועי המסוגל לנתק עצמו מידיעותיו הקודמות. בית-הדין הארצי הדגיש עם זאת, את חשיבות מראית פני הצדק, בהוסיפו כי "ברצוננו להפנות את הוועד המחוזי-לשכת עורכי הדין, לחשיבות מראה פני הצדק. נאשמים העומדים לדין משמעתי פעמים רבות, מן הראוי שלשכת עורכי הדין תדאג שטענה שכזו לא תתאפשר להם. שהדיון יהיה 'נקי' וענייני בלבד".

4.        טענתו של בלום נמנית עם טענות הפסלות של שופט בעילה של משוא-פנים, והמיבחן הקובע הוא, כידוע, מיבחן "האפשרות הממשית": אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת מצידו של השופט. ובלשונה של הוראות סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". ראו והשוו: ע"פ 5/82 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247, 249; ע"פ 42/89 לב תעשיות נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 295, 299; בג"ץ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3) 573, 587; הנשיא שמגר במאמרו "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז-1986) 87, 105 ואילך.

5.        אף הסוגייה הפרטיקולרית שלפנינו - סוגיית פסילת שופט על רקע שיבתו כשופט בהליך או בהליכים אחרים של אותו נאשם - נדונה פעמים רבות, ובתי-המשפט לא ראו בכפל-דיון מעין זה טעם טוב לפסילה. וכך אמר הנשיא שמגר בע"פ 299/94 דוד נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

העובדה שנאשם נדון כבר בעבר על עבירה אחרת בפני אותו שופט אינה פוסלת אותו שופט מן הדיון בתיק; כך נפסק בבית משפט זה פעמים רבות בעבר...

דברים דומים כתב הנשיא ברק בע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד פ"ד נא(4) 673, 677-676 שם ערערה המדינה על החלטת שופט לפסול עצמו מדיון בתיק הואיל וכבר דן בענייניו של הנאשם בעבר:

טענה בדבר הופעה קודמת לפני שופט כיוצרת חשש ממשי למשוא פנים, מועלית פעמים רבות כנימוק לפסילת שופט. בשורה ארוכה של פסקי דין, דחה בית משפט זה טענה כאמור ... בית המשפט קבע, באופן חד-משמעי, כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים - בין אם אלה תיקים אזרחיים, ובין אם אלה תיקים פליליים, בין שפסק לזכותו של צד, ובין שפסק לחובתו - אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת.

...

הנה כי כן, קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולה, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים בפני ערכאת הערעור. אכן, תחושה סובייקטיבית של מתדיין, שלפיה הופעותיו הקודמות בפני בית המשפט יוצרות חשש ממשי של משוא פנים, איננה מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילת השופט. הנחת יסוד היא, כי בית-המשפט מסוגל להחליט בעצמו אם היכרותו הקודמת של השופט את הנאשם, בשל הופעות קודמות של הנאשם בפניו, מונעת ממנו את היכולת לשפוט דין צדק.

ראו עוד: ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790, 792; ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 6755/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

6.        זה דבר ההלכה, וכן הוא הדין בענייננו ככל שהדברים אמורים בהופעתו החוזרת ונשנית של בלום לפני אב-בית-הדין. אכן, המקרה שלפנינו יש בו מן הייחוד, בשל הכמות הרבה של התיקים בהם נידון בלום לפני אב-בית-הדין, וניתן להבין לליבו של בלום הסבור כי לא יזכה למשפט הוגן. אלא שאין די בתחושותיו הסובייקטיביות של נאשם כדי להביא לפסילתו של שופט. אכן-כן: לו עלה הדבר לפניי עוד בטרם החלו הדיונים, אפשר הייתי ממליץ להעביר את הדיון להרכב אחר ולו למניעת לזות שפתיים; ואולם לאחר מעשה, משנתקיימו הדיונים ונסתיימו, לא נמצא לי כי יש מקום לחרוג מההלכה שנשתרשה ולפסול את ההרכב. מקובלת עלי אפוא קביעת בית הדין הארצי שדחה טענה זו, ואיני רואה מקום להתערב בה.

           משאמרתי דברים שאמרתי, אוסיף ואביע דעתי כי שיבוץ הרכב או חבר-בית-דין קבועים בענייני משמעת של אותו אדם פעמים רבות ברציפות, מטילה על המערכת המשפטית - ושלא לצורך - קושי משולש: קושי עבור השופט העומד בפני מיבחן; קושי עבור הנאשם, שתחושתו היא כי השופט אינו חף מדעה קדומה כלפיו; וקושי מבחינת הציבור הרחב, לעניינה של מראית פני הצדק. ראוי, אפוא - על דרך העיקרון - כי לישכת עורכי הדין על מחוזותיה תפעל לצמצם תופעה זו ככל הניתן, בהתחשב באילוצים שבאירגון.

7.        אשר להתנהלותו של אב-בית-הדין במהלך הדיונים, בלום לא הצביע לפנינו אף לא על החלטה או התנהגות אחת המעלות אפשרות ממשית לקיומם של משוא-פנים או דעה קדומה. גם אם ניתן לבקר החלטה זו או אחרת שנתקבלה באחת מן הפרשות, אין כל הוכחה כי מקורן של אותן החלטות הוא במשוא-פנים. טענת בלום כי היה על בית-הדין לסייע לו בהצגת טיעוניו או למנות עבורו עורך-דין שייצגו - דינה דחיה; צדק בית הדין הארצי בקובעו כי אין עורך-דין - בלום עצמו - יכול להיתלות בטענה כי לא היה מסוגל לייצג את עצמו שעה שפרוטוקול הדיון מצייר תמונה אחרת. גם ביתר הטענות על-אודות שיטת החקירה, לא הצביע בלום על פגם קונקרטי המקים עילה לפסלות ההרכב. ראו בעניין זה ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 626, שם כתב השופט י' זמיר כי משוא-פנים יכול אמנם לבוא לידי ביטוי באמירות או בהחלטות של השופט, ואולם, כך מדגיש השופט זמיר, גם בעניין זה אימצה הפסיקה את מיבחן האפשרות הממשית, ובית-המשפט לא יטה לפסול שופט בעילה של משוא-פנים על יסוד התבטאויות במהלך המשפט או החלטות שקיבל השופט בקשר לניהול המשפט. אשר-על-כן, יש לדחות גם טענות אלה.

           משפסקנו בשאלה המיקדמית של פסלות אב-בית-הדין נעבור לדון בטענות הצדדים בכל ערעור וערעור לעצמו.

I. על"ע 2443/04 ועל"ע 2903/04